ימת הבאיקל הוא המקום בוא מלא באגדות. אחת מהן מספרת על תושבי סיביר שהגיעו לשם עוד מימי קדם, כאשר מצאו את סיביר הם התאהבו מייד ביערות ובמרחבים האין סופיים שלה, אך מים לא היה שם, יום למחרת הם פגשו נווד זקן שאמר להם:"אין לחפש אושר באושר" האנשים לא הקשיבו לעצתו של הנווד והמשיכו הלאה בחיפושיהם. הם הלכו ימים ארוכים בחיפושים אחר מקור מים אך לא מצאו אותו. הם פגשו שוב בנווד הזקן, עייפים וצמאים הם כעסו על הזקן וטענו שקילל אותם. הזקן לא ענה אלא עלה לראש ההר, תלש את ליבו וזרק אותו אל העמק למטה, הלב שבר את האדמה, ומהשבר הופיעו מים קרים וטהורים. המים היו מכושפים וכל מי ששתה מהם, לעולם לא יוכל לשכוח את המקום שנקרא באיקל. עד היום כאשר הקרחונים לאורך חופה של הימה מוארים על ידי השקיעה, נדמה כי אילו הם השברים של לבו של הנווד.

הבאיקל תמיד ישאר בליבו של כל מי שמבקר בו והוא תמיד ירצה לחזור אליו ולראותו שוב.